עיכוב כענישה - פוסט אורח של פעיל תעאיוש

אנו מעלים היום פוסט שנכתב על ידי פעיל תעאיוש שמתאר את שארע ביום שבת ה-15.10, לא רחוק מהמאחז הלא חוקי והאלים מצפה יאיר, ממזרח להתנחלות סוסיא.

ביום שבת ה-15.10 הגענו ללוות משפחה פלסטינית לאדמה שלה באום אל עראיס, קרוב למאחז מצפה יאיר, בדרום הר חברון. המשפחה נאבקת על הגישה לקרקע מזה שנים ארוכות, ומגיעה כמעט בכל שבוע כדי לעבוד את האדמה, על מנת שלא תאבד את הבעלות עליה. כשהגענו יחד עם המשפחה לאדמות, חיכו שם חיילים. המפקד היה מוכן כבר עם צו "שטח צבאי סגור" והחיילים מנעו את גישת פעילי תעאיוש וגם את גישת המשפחה בעלת האדמה. הילדים של המשפחה סרבו לציית לחיילים ורצו אל תוך אדמות המשפחה. שמרנו על קשר עין איתם כדי שנוכל לתעד את המגע בין החיילים לילדים, מכיוון ששבוע לפני כן החיילים פעלו באלימות מולם. בשלב מסויים הילדים נעלמו משדה הראייה שלנו, אז התחלנו להתקדם כדי לראות אותם. בשלב הזה אבי המשפחה, בעל הקרקע, עוכב על ידי הצבא. אני ועוד פעיל אחד ניסינו לעלות במעלה גבעה סמוכה, כדי לראות את הילדים. המפקד אמר לי שאני מעוכב ושאכניס את המצלמה לתיק. ואז הוא אמר לי: "עכשיו כשאין מצלמות אני אגיד לך שאם תתקרב שוב למעלה או תתחיל לצלם, אני אדאג שתהיה לא רק היום במעצר, אלא כמה ימים טובים". עניתי לו שאני לא חדש כאן ויודע שלאיום שלו אין שום בסיס. הוא נתן לי ללכת ואני בחרתי לנצל את זה להתייעץ עם שאר הפעילים לגבי מה עושים הלאה. כשהתקדמתי לכיוון הפעילים האחרים, המפקד צעק לי שהוא איבד סבלנות והם באים לעכב אותי. הם הושיבו אותי ליד הג'יפ שלהם. אחרי כמה דקות ניגש אליי אדם בלבוש אזרחי עם ציצית וביקש שאראה לו ת"ז. בהתחלה לא עניתי לו כי חשבתי שהוא מתנחל, אבל אז הוא הראה לי תעודת שוטר, ולכן נתתי לו את התעודה. יותר מאוחר החיילים אמרו שהוא מהבילוש. אחרי בערך שעה שבה לא ראיתי או שמעתי את הילדים, הם התקרבו לג'יפ. החיילים התחילו לאבד סבלנות, שמעתי אחד מהם מתלונן כל הזמן שהוא לא יכול לתת להם מכות: "אם הוא בן 16 אני יכול לפרק אותו מכות, לקשור אותו". החיילים ניסו למכור לילדים ולאמא שהצטרפה בשלב הזה, את הסיפור שאם הם יעזבו את האדמה וילכו הביתה אז האבא ישוחרר. הילדים לא קנו את הסיפור וסירבו ללכת. כמובן שהחיילים לא דיברו מילה בערבית ולא הבינו את הילדים, שעשו מעין הפגנה מול החיילים וקראו להם לשחרר את אבא שלהם. מה ששבר לי את הלב הוא שמדובר בילדים שהכי גדול מתוכם היה אולי בן 15 והרוב הן בגילאי יסודי וגן. בסופו של דבר הילדים נכנעו והלכו ושמעתי את החיילים מתגאים בזה שהצליחו לשקר להם. רק מאוחר יותר הבנתי שהאבא אכן שוחרר בשלב כלשהו. בזמן הזה, החיילים המשועממים ניסו להוציא ממני מידע לאן אנחנו מעלים תמונות ואיך מצטרפים לפעילות. מתישהו התחילו לצחוק על איפה יורידו אותי בסוף העיכוב: "ניקח אותו ליטא למסגד? הוא בא לעזור לערבים מה אכפת לו". צחקתי ושאלתי אם זה אמור להפחיד אותי. כשהבנתי שעברו יותר מ-3 שעות מאז שעוכבתי, שאלתי את החיילים אם הם יודעים שמותר להם לעכב אזרח רק 3 שעות. אז או שהם מביאים משטרה שתעצור אותי או שהם משחררים אותי עכשיו. אחרי כמה דקות אמרו לי "תעלה לג'יפ", כששאלתי לאן? הם אמרו "לטיול". ישבתי ביניהם בג'יפ והתחלנו לנסוע. זה קצת הרגיש כמו סצינת חטיפה, ולא הבנתי לאן נוסעים, אבל תיארתי לעצמי שישחררו אותי איפשהו. אולי במחסום. לא רציתי להראות להם שאני מפחד אז לא המשכתי לשאול. בסופו של דבר, לאחר נסיעה של כרבע שעה, כשהגענו למאחז עשהאל, החיילים הסתובבו ואמרו לי לרדת בתחנת אוטובוס בכניסה למאחז. למרבה המזל היה לי למי להתקשר שיאסוף אותי משם. מעצרים של פעילים בפעילות תעאיוש ובאופו ספציפי באום אל עראיס, הם לא דבר חדש והם לא לב העניין. והאירוע שתואר כאן, הוא לגמרי יומיומי וחלק משגרת הכיבוש. הסיפור החשוב כאן הוא ה"צומוד" של משפחה פלסטינית, שלא מוותרת במשך עשורים על אדמתה, למרות דיכוי שיטתי ואלימות מצד הצבא והמתנחלים. מדובר בניסיון מתמשך של מדינת ישראל לייאש את הפלסטינים ולגרום להם לוותר על כל מה שיש להם וללכת. פסק הדין של בית המשפט העליון מחודש מאי האחרון, בעניין "שטח אש 918", שמתיר את גירושן של קהילות פלסטיניות באותו אזור, ממחיש היטב את המדיניות הזו. אך על אף כל זאת, לא נראה שהקהילות הפלסטיניות שנלחמות על הבתים ועל האדמות שלהן במסאפר יטא תרמנה ידיים בזמן הקרוב.