משה דיין והקמת קריית ארבע

חוזרים היום לחפור קצת בארכיון.

יום ראשון ה-18.1.1970 היה יום עמוס עבור חברי הממשלה ה-15 של מדינת ישראל. על סדר יומה של הממשלה ברשות גולדה מאיר, עמדו מספר נושאים. ביניהם: סקירה מדינית, סקירה בטחונית והאפשרות למכור נשק כימי לחברה פרטית כלשהי שהצנזורים של ארכיון המדינה החליטו שלא נדע את זהותה. בנוסף, היה צורך באותה ישיבה גם לדבר על עתיד ההתנחלות בחברון, שהחלה עם הגעת המתנחלים לעיר כשנה וחצי קודם לכן. באותה עת, המתנחלים השתכנו בבניין הממשל בחברון והשאלה שעמדה על הפרק היתה מה לעשות איתם. ההצעה שאותה ביקשה ראשת הממשלה לאשר, היתה לבנות 250 יחידות דיור במקום סמוך לחברון: "פחות או יותר לפי דוגמת נצרת עלית", היא כינתה זאת. הבעיה עם התוכנית הזו היתה רק שלא שהקרקעות סביב חברון היו בעיקרן בבעלות פלסטינים תושבי העיר.

בשלב כלשהו, השתלב בדיון שר הבטחון דאז, משה דיין, שאמר: "אני בעד התיישבות יהודית בחברון בהקדם ולהתחיל עם זה מייד". לגבי סוגיית הקרקעות, לדיין היה פתרון שאז נתפס כמקורי - אם כי לימים הוא הפך לנורמה שבאמצעותה ישראל השתלטה על עשרות אלפי דונם, והקימה עליהן עשרות התנחלויות באותה שיטה: "...אני מציע מבחינה טכנית וטקטית שכל מה שאנחנו הולכים לעשות שם, הרי בשלב הראשון נעשה כאילו אנו עושים משהו לצרכי בטחון, בעיקר אם הדבר כרוך בהפקעת קרקעות, בבניה, בסלילת כבישים וכל מיני דברים כאלה, ולצורך זה בכל מקום שנעשה מה שנעשה, יש להתחיל בהקמת הבסיס הצבאי. לסלק אחר כך את הבסיס הצבאי, נוכל לעשות זאת מייד, לא צריך אישור בשביל זה ממישהו... אמרתי באחת הישיבות האחרונות של הממשלה, כי גם באותם מקומות שאנו רוצים בהם התיישבות עירונית אזרחית, יש להתחיל בהקמת בסיס צבא. בכלל, כאשר מקימים מחנה צבא ועושים גדר בטחון או דבר דומה לזה, צריך לקחת שני קילומטר לכל צד מהמחנה, בטווח של יריית רובה או מקלע. כדי שלא יירו. זה נותן לך מרחק של 4-5 קילומטר, זה שטח של 20 אלף דונם. תפצה את התושבים בסכום של פי עשרה ממה שהקרקע עולה ותסלול דרכים. כל זמן שאתה עושה במסגרת צבאית, זהו דבר מקובל ואינו עושה רעש" (הפרוטוקול של ישיבת הממשלה, דברי דיין בעמודים 30-31 - https://bit.ly/3Vn6SZi).

מה שדיין בעצם אמר לפרוטוקול, הוא שעל מנת להקים התנחלויות בגדה המערבית, על קרקעות שילקחו לשם כך מפלסטינים, יש ליצור מצג שווא שכביכול מדובר בבנייה לשם "צורך בטחוני". זאת, מכיוון שעל הגדה המערבית חלים דיני הכיבוש, שמאפשרים לצבא לתפוס קרקעות (רשמית באופן "זמני" אמנם) ל"צרכי בטחון". חלפו להם מספר חודשים והסתבר שהצעתו של דיין אכן התקבלה. כיצד הדברים התפתחו לאחר מכן, תיארנו בדו"ח "תפסת מרובה לא תפסת", שפרסמנו בראשית שנת 2019:

"ב-15 ביולי 1970 כתב תא"ל שלמה גזית, שעמד בראש הממשל הצבאי באותה העת, מכתב שסווג "סודי" ומוען לקבוצה מצומצמת של בעלי תפקידים בכירים ביותר במערכת הביטחון. במכתב סיכם גזית את מתווה הפעולה של מה שהוא כינה "שיטת קריית ארבע", שעיקרו אמצעי ההסוואה והרמייה שיש לנקוט כדי להסתיר את כוונת הממשלה לבנות 250 יחידות דיור בהתנחלות החדשה ולהציגן כבנייה למטרות צבאיות (ובמשתמע גם כזמניות). ב-17 ביולי 1970, יומיים לאחר כתיבת מכתבו של גזית, נחתם צו תפיסה 8/70, שבאמצעותו הצבא נטל חזקה במאתיים דונם ממזרח לשכונה שבה התגוררה חמולת ג'עברי בחברון. היה זה הצו הראשון מתוך חמישה צווי תפיסה שהוצאו בשנים 1970–1977 בשביל ההתנחלות קריית ארבע" (עמוד 42-43 הדו"ח - https://bit.ly/37sAs8p).

ואכן, עד אוגוסט 1972, הצבא תפס ל"צרכי בטחון" מהסוג שדיין דיבר עליהם, למעלה מ-500 דונם שהיו בבעלות תושבי חברון והעביר אותם לחזקת התנחלות קריית ארבע. כעשור לאחר מכן, בעקבות חתימת הסכמי קמפ דיוויד, שבהם ישראל התחייבה (אך מעולם לא קיימה) להעניק לפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית "אוטונומיה", המתנחלים דרשו מהממשלה לבזוז מהפלסטינים לא פחות מ-10,000 דונם (!!) על מנת לחלץ אותם ממה שהם כינו אז: "גטו קריית ארבע" (על כך ראו פוסט שהעלנו כאן בפברואר האחרון: https://bit.ly/3fU4cBX). חלפו מאז עוד 43 שנה, שבמהלכם ישראל בזזה עבור ההתנחלות הזו "רק" 4,100 דונם. זה לא הספיק כדי להוציא אותם מ"הגטו". גם לא את "הגטו" מהם.