מעצר בליווי ילדים

פוסט אורח - איתי פייטלסון

ביום רביעי (9.11) ישבתי עם כמה פעילים נוספים ועם ילדים מהכפר טובא, וחיכינו לצבא באזור ליד א-תוואנה שנקרא אל-ח'אלי. כשהחיילים הגיעו, ג'יפ צבאי התחיל ללוות את הילדים לכיוון הכפר, בדרך שעוברת בין ההתנחלות מעון למאחז האלים חוות מעון. תוך פחות מדקה, מתנחל שרעה את הצאן שלו באזור, התחיל לרוץ לכיוון הילדים עם מקל מעץ; החיילים שהגיעו לשם בכדי להגן על הילדים לא הרחיקו את המתנחל מהילדים המפוחדים. במקום זה, הם מנעו מאיתנו להתקרב, הוציאו צו שטח צבאי סגור ועיכבו 4 מאיתנו במקום, בנוסף לעיתונאית. בינתיים, החיילים סירבו לאכוף את הצו גם על המתנחל שנשאר בתוך ה"שטח הסגור" ולאחר מכן שיחררו את העיתונאית ואת אחד הפעילים ולקחו אותי ועוד שניים למחנה הצבאי שנמצא בין סוסיא ליטא ומשם לתחנת המשטרה בחברון.

אבל קודם, בואו ניזכר מה זה בכלל הסידור המשונה הזה של הליווי הצבאי לילדים? הכל התחיל בסוף שנות ה-90, עם הקמתו של מאחז חוות מעון. כתוצאה מאלימות המתנחלים תושבי המאחז, נסגרה בפועל הדרך ההיסטורית שמחברת בין הכפרים הפלסטינים טובא וא-תוואנה. האלימות לא פסחה גם על ילדי טובא, שזו הדרך שבה הם הולכים לבית הספר שלהם בא-תוואנה. מכיוון שהצבא או המשטרה לא הראו בזמנו אף סימן לכך שבכוונתם לטפל באלימות המתנחלים במקום, פעילים בינלאומיים החלו ללוות את הילדים. בשנת 2004, מתנחלים תקפו את הילדים ואת הפעילים שליוו אותם. כתוצאה מכך, פעיל אמריקאי שהיה במקום נפצע באופן בינוני. רק לאחר מכן ובעקבות לחץ אמריקאי, התכנסה הועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת, וקבעה שהצבא ילווה את הילדים בדרכם מבית הספר וחזרה. עוד על ליווי הילדים, קישור לכתבה שהתפרסמה באתר שיחה מקומית, בתגובה הראשונה.

מאז עברו 18 שנים, שבהן אלימות המתנחלים כלפי הילדים אומנם התמעטה, אך לא הפסיקה. מתנחלים עדיין מציקים לילדים, מדי פעם דוחפים אותם ולפעמים אף זורקים אבנים (קישור לעדותו של חייל שניסה פעם למנוע את זה ועמד על כך למשפט, בתגובה הראשונה). בלי קשר, הצבא לא טורח לדבר עם הילדים והחיילים כמובן לא יודעים ערבית. בימים בהם החיילים מגיעים לליווי כאשר לא כל הילדים הגיעו, לילדים אין איך להסביר להם שצריך לחכות; אם הצבא מאחר, לא פעם אף ביותר משעה, לילדים אין איך לבקש מהחיילים שיגיעו. כך, הם נשארים תקועים באזור שלא ניתן לראות מהכפר, חשופים לסכנת אלימות מצד המתנחלים.

אבל הצבא מצידו ממשיך לשרת ולהתרפס בפניי יצרניי האלימות. בשנה האחרונה, וביתר שאת מאז התקיפה של חאפז אל הורייני לפני כחודשיים (http://bit.ly/3hqD0LV), הצבא מתעמר בפעילים שמחכים עם ילדי טובא, במקום להרחיק מתנחלים תוקפנים. הצבא אוכף את הצווים רק על פעילים ולא על המתנחלים, הוא מוציא את הצווים באופן אוטומטי בכל יום, גם כשאין "חיכוך", הוא לא נותן זמן סביר להתפנות ומעכב פעילים למשך הזמן המקסימאלי שהחוק מאפשר לו ( 3 שעות) - כדי "להעניש" אותם.

לא מדובר בחוסר בקיאות בנהלים של מפקד כזה או אחר. גם לא מדובר בבעיה נקודתית באזור הספציפי הזה של הגדה המערבית. מדובר בשיטת פעולה שחוזרת על עצמה, שבה הצבא מונע מפלסטינים להגיע לשטחים באמצעות צווי סגירת שטחים המופעלים באופן סלקטיבי על פלסטינים ופעילים שמלווים אותם. בעוד שעל מתנחלים שהם לא פעם אלימים, הצבא לא אוכף את הצווים. כל זה מגובה בשיתוף פעולה מלא של המשטרה, שכאשר היא מקבלת לידיה עצורים, ממשיכה עם הקו של הצבא ומנסה להרחיק אנשים מהשטח או להתעמר בהם בדרכים שונות. מאיתנו לדוגמא, הוחרמו טלפונים ללא כל הסבר.

העיכובים והמעצרים החוזרים של פלסטינים ופעילים ע"י הצבא (לפני כמה ימים פרסמנו כאן פוסט על עיכוב של פעיל תעאיוש - http://bit.ly/3Es83jC) הפועלים באופן לא אלים, למול ההמנעות הגורפת שלהם ממעצר מתנחלים אלימים; מעידים שוב, על כך שבניגוד לתפיסתו כגוף "א-פוליטי" - הצבא משרת ומוביל מדיניות ימנית קיצונית.

הכותב הוא מנהל המדיה בארגון 'כרם נבות'