אביב גפן בבית-אל

אנשים, כידוע משתנים ומשנים את דעותיהם במהלך חייהם. גם הזמר אביב גפן שינה את דעתו כשהוא נושק לגיל 50. זכותו. לפני ימים ספורים הוא התנצל בפני תושבי ההתנחלות המבודדת והאלימה בית אל. הוא סיפר להם שלאחר "מסע לא פשוט ולא קצר" הוא הגיע "להבנה מאוד עמוקה" שהוא ואחיו המתנחלים הופרדו "בגלל הרבה הרבה דברים והרבה הרבה שנים". אבל עכשיו, בזכות החברה שלו איילת שקד, הוא "נפתח לאנשים, נפתח לעולם, נפתח לאנשים ולדעות שלהם" והוא הבין שמה שנדרש זה קבלה ואהבה. את הדברים הללו שמובאים כאן בקיצור, אמר גפן על במה שהוקמה בתוך מטווח צבאי, סמוך להתנחלות שהוקמה על אדמותיהם של תושבי אל בירה שנתפסו לפני 52 שנה באופן "זמני" ל"צרכי בטחון". עם תושבי אל בירה, גפן כנראה טרם נפגש, אבל מובטח לו שתהיינה לו הרבה יותר סיבות להתנצל בפניהם, במידה והוא יום אחד כן יפגש עימם.

הקישור לסרטון של גפן בבית אל מה-24.8.2022 - https://bit.ly/3AIpj12

אביב גפן שהמיר את מושאי התרפסותו מתושבי תל אביב למתנחלי בית אל, הוא לא העניין שעליו אנו רוצים לדבר כאן היום. האפיזודה הזו היא פשוט הזדמנות טובה לחזור ולחשוף את אחד השקרים הגדולים שעליהם מבוססים חלקים גדולים של מפעל ההתנחלויות: "צרכי בטחון". לשם כך אנו מעלים כאן היום קטע מתוך המבוא לדו"ח 'תפסת מרובה לא תפסת', אותו פרסמנו בתחילת שנת 2019, שעסק בצווי התפיסה ל"צרכי בטחון" שהצבא הוציא לאורך השנים.

הדו"ח - https://bit.ly/37sAs8p

ההתנחלות בית אל הוקמה בנובמבר 1977 מצפון לערים רמאללה ואל-בירה בתוך בסיס צבאי ירדני שננטש במהלך המלחמה ביוני 1967. הבסיס נבנה שלא במקרה סמוך לכביש ההיסטורי המחבר בין הערים רמאללה ושכם. הקמתה של ההתנחלות במקום זה הייתה ביטוי מעשי ישיר לשינוי במדיניות ההתנחלות הישראלית, עם עלייתה של מפלגת הליכוד לשלטון לאחר הבחירות באותה השנה. לא במקרה בית אל הייתה אחת ההתנחלויות הראשונות שקמו באותה העת בעומק הגדה המערבית: השם בית אל מופיע פעמים רבות במקרא והוא נקשר במסורות קדומות של קדושה ופולחן דתי קדום. במאה התשע-עשרה ארכאולוגים אירופים החלו לזהות את הכפר הפלסטיני ביתין השוכן ממזרח להתנחלות בית אל עם היישוב המקראי בית אל, כך שהבחירה להקים התנחלות באזור זה הייתה מבחינת המתנחלים, שראו את עצמם כמגשימים ציווי דתי, מתבקשת. מלבד המוטיבציה הדתית-לאומית והעובדה שבמקום היו מבנים צבאיים ירדניים נטושים שהמתנחלים יכלו לעבור אליהם ולהתגורר בהם באופן מיידי עד להקמת אתר קבע, מיקומה הספציפי של ההתנחלות נועד לשרת מטרה גאופוליטית מובהקת: לחסום את התפתחותן של העיירות אלבירה ורמאללה לכיוון צפון ולנתקן מהכפרים המצויים במרחב שבין שתי ערים אלו ובין העיר שכם מצפון. במילים אחרות, ההתנחלות בית אל הוקמה כדי לקדם את החזון הפוליטי המוצהר שרוב (ויש שיטענו כל) ממשלות ישראל ביקשו לקדם מאז שנת 1967: ריסוק של המרחב הפלסטיני והזהות הלאומית הפלסטינית.

למעשה סיפורה של ההתנחלות בית אל מתחיל שבע שנים וחצי קודם לכן. בראשית שנת 1970 חתם המפקד הצבאי של הגדה המערבית על צו תפיסה 1/70, שהתפרס על כ-2,426 דונם, רובם המכריע היו ועודם בבעלות פלסטינית פרטית של תושבי העיר אלבירה והכפרים הסמוכים עין יברוד ודורא אלקרע. תצלום אוויר משנת 1970 מלמד שבסיס הצבא הירדני שהיה במקום התפרס על שטח קטן יחסית מתוך כלל השטח שנתפס על ידי הצבא הישראלי בשנת 1970, ואילו בשאר השטח היו טרסות מעובדות או שהוא שימש שטח מרעה פתוח לכפריים מסביב. במהלך השנים לאחר תפיסת השטח בנתה ישראל במקום כמה בסיסים צבאיים (שבשטחם נכלל הבסיס הירדני המקורי), ויחד הם מהווים את מרכז העצבים של המערכת הצבאית החולשת עד היום על הגדה המערבית.

כעשרה חודשים לאחר כניסת המתנחלים למחנה הצבאי הירדני הנטוש החלו עבודות בנייה לשם הקמת אתר הקבע של ההתנחלות בתוך השטח שתפס הצבא בשנת 1970. בעקבות זאת הגישו בעלי קרקעות פלסטינים, שאדמותיהם נתפסו באמצעות הצו, עתירה לבג"ץ כנגד הבנייה. טענתם הייתה שהקמת התנחלות חדשה אינה עילה מוצדקת שבגינה מותר לתפוס קרקע לצרכים ביטחוניים. במרץ 1979, חודשים ספורים לאחר הגשת העתירה, היא נדחתה על ידי שופטי בג"ץ. בפסק הדין כתבו השופטים שהם השתכנעו כי ישנה הצדקה ביטחונית להקמת ההתנחלות בית אל. את הדברים הבאים, שמהם השתמע כי המתנחלים אינם רק אזרחים, כי אם בשר מבשרם של כוחות הביטחון, הוסיפה השופטת מרים בן-פורת בסוף פסק הדין:

"ישראל, מדינה קטנה עם שטח בתחום הקו הירוק שהוא ארוך וצר, מוקפת, למרבה הצער, מדינות שאינן מסתירות את עוינותן לה. מצב זה, שלא אכנס לפרטיו, ספק אם יש לו אח ורע בתולדות האנושות. [...] מתקבל אפוא על הדעת שבמצב מיוחד זה, הדורש דריכות עליונה כדי לקדם כל פורענות אפשרית אם, היכן וכאשר תתרגש, מן ההכרח להשתמש גם בפתרונות יוצאי דופן. [...] אחד הפתרונות הללו – וזה נשוא הדיון לפנינו – הוא יצירת נוכחות יהודית אזרחית בנקודות בעלות רגישות מיוחדת. [...] ערה אני לעובדה שמדובר באכלוס אזרחי. [...] על רקע זה מתקבלת על דעתי טענתו של האלוף אורלי, כי נוכחות אזרחית בנקודות הרגישות הללו הוא הפתרון ההכרחי."

אך בחלוף השנים התברר כי למתנחלים לא היה די באותם 2,426 דונם שנתפסו על ידי הצבא בשנת 1970, ואף שעל חלק ניכר של השטח שנכלל בצו התפיסה המקורי לא נבנה דבר (כך המצב גם היום), כבר במהלך שנות השמונים החלה ההתנחלות בית אל להתפשט צפונה לשטחים בבעלות פלסטינית פרטית שאינם כלולים בשטח שצו התפיסה חל עליו. כך, למשל, מסוף שנות התשעים של המאה העשרים נבנתה שכונת האולפנה, וחלק ממנה נהרס בשנת 2012 בעקבות עתירה של כמה מבעלי הקרקעות לבג"ץ.