סעיד מחמד רבאע, אבו מחמד, נולד לפני כ-54 שנים במערה בח'רבת סארורה קילומטרים ספורים ממזרח לְיטא. היום הוא ומשפחתו מתגוררים בח'רבת רכיז, כקילומטר ממערב לסארורה, אף היא בתוך האזור המכונה בפי תושבי יטא 'אל-מספרה', כלומר השטח הפתוח ממזרח ליטא המשמש אותם מזה דורות לרעייה ולחקלאות. מבחינה היסטורית אזור אל-מספרה גלש עד לבקעת ערד בדרום ולים המלח במזרח, אך עם כינונו של קו הפסקת הנשק (הקו הירוק) חלק גדול מאדמות יטא נותר בצד הישראלי של הקו הירוק, בעוד הכפר עצמו נותר בגדה המערבית. בח'רבת רכיז, כמו כל הח'רבות (כפרי הבת) של יטא, יש תערובת של מערות מגורים עתיקות, בתים קטנים ספק בנויים ספק חפורים בצל מדפי סלע גדולים, בורות מים ומבנים המשמשים את חיות המשק. לימים רוב הח'רבות של יטא שנותרו בגדה המערבית הוכללו בתוך שטח שהצבא הכריז עליו 'שטח צבאי סגור' המוכר כיום כשטח אש 918, ותושביהן מצויים בסכנת גירוש מתמדת. אלא שמזלם של תושבי ח'רבת רכיז שפר עליהם בהקשר זה – הגבול הצפוני של שטח האש נמתח עשרות מטרים מבתיהם. את האדמה ירש אבו מחמד עם אחיו ואחיותיו מאביו. הוא מספר: "אבי היה חורש בעזרת בהמות את האדמה, זורע בה חיטה ושעורה. הוא נפטר בשנת 2003 אך הוא מעולם לא ידע כי האדמה הוכרזה ולכן הוא לא הגיש שום התנגדות בעניין. בהתחלה הייתי חורש אדמה זו וזורע בה צמח שנקרא 'לשון הפר' (لسان الثور) אך החלטתי בהמשך לנטוע בכל החלקה עצים. השקינו את העצים מבורות המים שלנו, בקרבת הבית. נראה לי שהמתנחלים מהמאחז לא מרוצים מעצם הימצאותנו במקום, והם שדיווחו לצבא על כך".
רועה צאן שעבר במקום מצא מתחת לאבן את צו הפינוי שהמנהל האזרחי הוציא כנגד העבודות במקום והביא אותו לאבו מחמד. מתחת לסמל המנהל האזרחי נכתב על הצו:
לכבוד: המחזיק בתוקף סמכותי לפי הצו בדבר רכוש ממשלתי [...] הנני קובע שהנך/ם מחזיק/ים במקרקעין המתוארים בזה שלא כדין. מקום: אדמות מדינה 'קו כחול' אביגיל תאור המקרקעין והפלישה: חלקה כ-3 דונם חריש ועצי פרי (ענבים זית) הנך/ם נדרש/ים בזה לסלק ידך/ם מהמקרקעין ולהחזיר את מצב המקרקעין לקדמותו.
בתחתית נרשם בכתב יד התאריך 6.11.2018. על המפה שצורפה בעמוד נפרד שורטט קו אדום שכלל שטח של כשלושה דונמים, שלדברי אבו מחמד רק כשליש מתוכו שייך לו ואילו השאר שייך לשכניו. חלפו שבועות אחדים והמנהל האזרחי הגיע שוב, הפעם עם דחפורים. אשתו של סעיד, ח'ולה, תיארה את האירוע:
סעיד לא היה בבית. היה יום חורפי. שכנים קראו לי לצאת מהבית כי יהודים עוקרים את העצים שלנו. יצאתי עם התינוקת. הגעתי לאדמה המרוחקת כמה עשרות מטרים מביתנו. היו שם שלושה דחפורים והמון חיילים. הם הרחיקו את האנשים מהאדמה ומנעו כניסה של אנשים לאזור ויציאה ממנו. אני זוכרת שהתינוקת הייתה בסך הכול בת חודש אך בכתה הרבה ביום העקירה. הם הרסו את הכול – הטרסות שהקמנו – ועקרו את כל העצים.
את ההליכה הקצרה מביתו לשטח שעליו נסב הצו צעדנו עם אבו מחמד ושניים מילדיו הקטנים. גם כיום, כשנה לאחר הפינוי, ניכרים סימני העקירה וההרס במקום: בורות שנפערו, ענפים שבורים ואבנים גדולות שהיו חלק מגדר שנהרסה ופוזרה לכל עבר. כמה מאות מטרים משם נמשכו כל אותה העת עבודות הבנייה במאחז אביגיל שהוקם בשלהי שנת 2001 על אדמות שמדינת ישראל הכריזה עליהן לפני 35 שנה כ'אדמות מדינה'. כך הפכו האדמות של אבו מחמד ושכניו להיות 'אדמות אביגיל'.
