מי שנוסע בחודשים האחרונים בין שכם ורמאללה, לא יכול לפספס עבודות הכשרת קרקע נרחבות שנעשות על גבעה ממערב לכביש 60, בקטע שממול לח'רבת סיילון (תל שילה). מדובר באדמות הכפר קריות עליהן השתלטו מתנחלי שילה והמאחז גבעת הראל. היום נצלול אל שורשי החטא הקדמון שאיפשר למתנחלים להשתלט על המקום הזה.

מדובר במסמך שיצא מפס הייצור של הצוות שבראשו עמדה עו"ד פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, ומי שהיתה אמונה על הכרזתם של מאות אלפי דונם ברחבי הגדה המערבית כ"אדמות מדינה". במסמך זה נתנה אלבק למתנחלי שילה אור ירוק להשתלט על שטח חקלאי מעובד למופת, שהשתרע על כ-650 דונם. מדובר באחד השטחים החקלאיים הפורים ביותר של תושבי הכפר קריות השווה לקצת פחות מ-10% משטח אדמות הכפר. האמת היא שכשבוחנים תצלומי אוויר משנות ה-80 המוקדמות, אין קושי להבין מדוע מתנחלי שילה חשקו דווקא בשטח זה.

התאריך הוא ה-27.12.1987. האינתיפאדה הראשונה החלה שבועיים וחצי קודם לכן. ברצועת עזה וברחבי הגדה המערבית נערכו הפגנות ענק, אך במשרדי המחלקה האזרחית של משרד המשפטים, עולם כמנהגו נוהג. באותו יום שלחה אלבק מכתב בן ארבעה עמודים ל-16 שרים ופקידים שונים, שכותרתו היתה: "הנידון: שילה".

במסמך, שצורפה לו מפה בקנ"מ של 1:20,000, עו"ד אלבק תיארה מספר שטחים ממערב להתנחלות שילה, שעליהם, כך היא קבעה, ניתן להכריז כ"אדמת מדינה". בפוסט זה נתרכז רק באחד מהם, המכונה במפה ובמסמך של אלבק כשטח מספר 5, שבחלק קטן ממנו מתבצעות כיום עבודות הכשרת הקרקע אותן הזכרנו לעיל.

כך כותבת אלבק על אותם 650 דונם:

"מדרום, דרום מערב ומדרום מזרח, לתל שילה, ישנו שטח גדול שבכל עת שמסתכלים בו, נראה כאילו היה מעובד רק לפני זמן קצר, אך בפועל אינו מעובד, לא השנה, לא בשנה שעברה ולא באף שנה לפניה מן השנים מהן קבלנו צילומי אוויר לעיון..."

בהמשך דבריה מאשרת אלבק להכריז על השטח אדמת מדינה ולהודיע למוכתרי הכפרים השכנים על כך שאם ישנם הטוענים לבעלות על השטחים הם יכולים להגיש ערר כנגד ההכרזה. איננו יודעים לומר האם ההודעה על ההכרזה הועברה למוכתרי הכפרים, והאם הללו העבירו את הידיעה לבעלי הקרקעות, והאם עררים כלשהם הוגשו. אנחנו כן יודעים לומר בוודאות שני דברים:

שנים ספורות לפני שאלבק כתבה את מכתבה השטח הזה היה מעובד באופן מוקפד ביותר.

אם אכן העיבוד במקום נפסק או פחת כפי שטענה אלבק במכתבה, הרי זה קשור ישירות להשתלטות אלימה של מתנחלי שילה על הכביש שהוביל למקום. ומדובר, כפי שמיד תקראו, בסיפור שאלבק הכירה היטב כבר שנים קודם לכן.

במאי 1983 שלחה המשנה ליועמ"ש לממשלה יהודית קרפ אל היועמ"ש לממשלה באותה עת יצחק זמיר, מסמך שכותרתו היתה: "חקירת חשדות נגד ישראלים ביהודה ושומרון - דו"ח צוות המעקב". אחד הנושאים בהם המסמך של קרפ עסק הוא התנכלויות מתנחלי שילה (שהוקמה רק כ-5 שנים קודם לכן) לתושבי הכפר קריות בסעיף ד' (עמ' 14-15) נכתב כך:

"ביום ה 15.1.82, בעקבות ישיבה בנושא בלשכת מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה (כלומר אלבק), סוכם שסגן היועמ"ש איו"ש ינחה את המשטרה לגבות הודעות מפורטות... בעקבות מה שהתברר באותה פגישה, שתושבי שילה חסמו שלא כדין את דרך המעבר של תושבי קריות, התחייבו המתיישבים להימנע מלחסום את הדרך."

הדרך עליה מדובר כאן היא הדרך היחידה שהובילה מהכפר קריות לכל השטחים בהם דנה אלבק במסמך ההכרזה שלה משנת 1987 ובכללם אותם 650 דונם שהיו מעובדים פיקס. אלא שעל אף התחייבותם, מתנחלי שילה מעולם לא חדלו להתנכל לתושבי קריות והם שבו וחסמו את הדרך עד לסגירתה המוחלטת שנים ספורות לאחר מכן.

מסתבר שכל זה לא הפריע לאלבק - ראש המחלקה האזרחית בפרקליטות, לכתוב פחות מ-6 שנים לאחר מכן, שהשטח "נראה כאילו היה מעובד רק לפני זמן קצר, אך בפועל אינו מעובד, לא השנה, לא בשנה שעברה ולא באף שנה לפניה מן השנים מהן קבלנו צילומי אוויר לעיון."

אלבק אינה איתנו מזה כ-14 שנה כך שלא ניתן לשאול אותה כיצד היא נתנה יד לנבלה הזו. כאשר בוחנים את הסיפור המכוער הזה בפרספקטיבה של כמה עשרות שנים, צצות להן שתי מסקנות ברורות:

1. ברור שהמהלך של מתנחלי שילה היה מתוכנן וכי הם הבינו היטב שחסימת הדרך שמחברת בין הכפר ובין השטחים החקלאיים, היא המפתח להשתלטות עתידית על השטחים המשובחים הללו, שאכן לימים הפכו לכרמי ענבים המעובדים על ידי מתנחלי שילה.

2. לאור ההצלחה במקרה זה, מתנחלי שילה שבו ועשו שימוש באותה שיטה על מנת להשתלט על שטחים גדולים בהרבה ממזרח להתנחלות.

למכתבה של קרפ: https://www.keremnavot.org/karp לקריאה נרחבת על איזור שילה, ראו נספח א׳ בעמודים 89-105: https://bit.ly/2KEvYk6