בשנים 1969–1983 חתמו מפקדי הצבא הישראלי על 73 צווי תפיסה שנועדו להקמת התנחלויות. על צווים אלו הוקמו במהלך השנים 43 התנחלויות. מתוכן פונו שתיים: אלון מורה פונתה בעקבות החלטת בג"ץ בראשית שנת 1980, וההתנחלות חומש פונתה באוגוסט 2005 בעקבות החלטת ממשלה. בניגוד להתחייבות הצבא ולהיגיון שמסמיך את המפקד הצבאי לתפוס זמנית קרקע לצורכי ביטחון (שמטבעם משתנים כפעם בפעם), כל הצווים שהוצאו עד שנת 1989, ובתוכם כל הצווים שהוצאו לצורכי התיישבות, הוצאו מלכתחילה בלא תאריכי פקיעה. לפיכך עשרות התנחלויות ממשיכות להתקיים על קרקעות שנתפסו לצרכים צבאיים כביכול, בלא שבעלי האדמות החוקיים יכולים להעריך אם ומתי אדמותיהם יושבו לרשותם.

לאחר פסק הדין בבג"ץ אלון מורה באוקטובר 1979, שסייג את סמכותו של המפקד הצבאי הישראלי בגדה המערבית לתפוס קרקעות לשם בניית התנחלויות, צמצמה המדינה – אם כי לא הפסיקה לחלוטין – את השימוש בצווי תפיסה לשם הקמת התנחלויות חדשות. עם זה, במשך השנים המשיכה המדינה לבנות בהתנחלויות שקרקעותיהן נתפסו בשנים שקדמו לפסק דין זה. אף שלאחר פינוי אלון מורה עיקר מאמציה של ישראל להשתלט על שטחים חדשים לשם הקמת התנחלויות היו על ידי הכרזה על אדמות מדינה, בשנים 1979–1983 הקימה ישראל 12 התנחלויות על אדמות שבמקור נתפסו לצורכי ביטחון.

בכל הקשור לשימוש בפועל בשטחים שנתפסו לצורכי התיישבות מתברר שרק בכ-43% מהשטח שנתפס בעבר לצורכי התיישבות יש שימוש בפועל – בין לצורכי בנייה בין לצורכי חקלאות (של המתנחלים) – ואילו שאר השטח כלל אינו בשימוש.