בשנת 2012 חשפנו שרכבת ישראל בונה פארק ציבורי סמוך להתנחלות ניל"י ממערב לרמאללה. זה לא שהרכבת החלה להתמחות בבניית גני שעשועים, אלא שהיא קיוותה כך לפתור את בעיית סילוק עודפי העפר העצומים שהוצאו ממנהרות קו הרכבת החדש בין ירושלים ותל אביב. מתנחלי מועצה אזורית בנימין מצידם שמחו לקבל את העודפים כדי שיוכלו להשתלט באמצעותם על עוד פיסת קרקע. זה מה שנקרא בטינדר Match.
אלא שכמו באין ספור פרויקטים אחרים שמתנחלי בנימין קשורים בהם, גם במקרה זה הבעיה היתה שאת האדמה עליה הפארק היה אמור לקום, הם לקחו מהשכנים הפלסטינים בכפר שבתין. העבודות שנעשו 20 מטר מהכביש הראשי נמשכו במשך מספר חודשים שבמהלכם הגיעו לאתר (על פי מנהל העבודה) כ-100 משאיות ביום, אבל המנהל האזרחי הצליח במאמציו לא לגלות אותן עד שפרסמנו את הסיפור בעיתון 'הארץ', כאשר במקום נשפכה כבר כמות אדירה של עפר.
עם חלוף הזמן הלך והתברר שלא המתנחלים, לא הרכבת (שסובלת מגרעון כספי עמוק) ולא המדינה מתכוונים להתנדב לסלק את רבבות הטונות שנשפכו שם, ולכן לא נותרה לבעלי הקרקע ברירה אלא להגיש עתירה לבג"ץ בדרישה שהוא יורה למי שלא יהיה לפנות משם את הררי העפר.
אתם תוהים מה קרה מאז? ובכן מה שקרה הוא שעורכי הדין של המתנחלים, הרכבת והמדינה היו עסוקים בלריב ביניהם מי אחראי על הסקנדל הזה ומי הולך לשלם על פינוי העפר (כאילו שלא ברור ששלושתם גם יחד כך או אחרת אחראים לו). בדיון שהתקיים לאחרונה שופטי בג"ץ החלו לעשות סימנים שגם להם נמאס מהמשחק הזה ושהם הולכים להפיל את תיק עלויות הפינוי על הרכבת כמי שנושאת בעיקר האחריות, והתיק הזה הולך להיות כבד.
אז בפעם הבאה שאתם מתייבשים בתחנה כי הרכבת מאחרת או עומדים דחוסים מכיוון שאין מספיק קרונות, תזכרו בסיפור הקטן הזה שמלמד כיצד החלטות מתקבלות בהנהלת רכבת ישראל.
