בסוף שנות ה-70, כתב אורי אריאל, כיום שר החקלאות ואז חבר ועד גרעין מתנחלי מעלה אדומים ב', מסמך שכותרתן היתה "הצעה לתכנון מרחב מעלה אדומים". בין יתר ההמלצות שהעלה, נכללה ההצעה הבאה: "יש להכריז על נחל פרת (קלט) כשמורת טבע". אריאל כנראה לא היה מודע לכך באותה עת, שואדי קלט הוכרז לראשונה כשמורת טבע כבר בשנת 1969. בשנת 1988 שטח השמורה הורחב ברוח המלצתו של אריאל והוא עומד מאז על למעלה מ-28 אלף דונם המתחלקים בין אדמות חמישה כפרים פלסטינים שונים. חלפו להן עוד עשר שנים ומה שאבא לא הספיק לעשות, המשיכה הבת יעל אריאל. בשנת 1998 היא השתלטה יחד עם עוד מספר חברים בניגוד לחוק, על בית ישן שנבנה בתקופת המנדט בתוך שמורת טבע. אם זה לא מספיק אזי בשנת 2001 יעל אריאל אפילו מונתה כפקחית של רשות שמורות הטבע והחלה לקבל משכורת מהמועצה האזורית בנימין ולאחר מכן מרט"ג! השנים חלפו ולמרות צווי הפינוי שהרשויות הוציאו כנגדה, אריאל ומשפחתה המשיכו לשים פס על החוק ולגור במקום בסיוע המועצה האזורית בנימין. בשנת 2004 הוגשה עתירה לבג"צ נגד המשך מגוריה בשמורת הטבע. בתגובה הפקחית אריאל וחברים נוספים מהאזור הגישו עתירות כנגד מגוריה של משפחה בדואית שחיה בואדי עשרות שנים קודם להכרזת השמורה, וכנגד מגורי הנזירים במנזרים שנמצאים בואדי מזה לכל הפחות מאות רבות של שנים. טענתם של אריאל וחבריה היתה שמדובר ב"אכיפה סלקטיבית". תאמינו או לא אבל הבדיחה הזו התגלגלה עשר שנים תמימות עד שבשנת 2008 בג"צ פסק שיש לפנות את הפקחית. אף אחד לא הסביר לשופטים שהיא בסך הכל ילדה טובה שרצתה לסייע להגשים את החזון של אבא שלה משנות ה-70: לחיות במרחב ללא ערבים.