לפני ימים ספורים העניק היועמ"ש מנדלבליט אור ירוק למהלך הפקעת הקרקעות אשר עליהן נפרץ באופן פיראטי כביש הגישה למאחז חרשה. נפסח כאן על הפלפול המשפטי שעומד מאחורי ההיתר השערורייתי של מנדלבליט, כדי להתמקד במה שקרה וקורה בפועל בשטח: המאחז חרשה הוקם בשלהי שנות ה-90 במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, על אדמות הכפר מזרע אל קבליה ממערב לרמאללה. הקמת מאחז חרשה במקביל להקמתם של כ-50 מאחזים נוספים ברחבי הגדה, נועדה להשתלט על שטחי C ולמעשה להכשיל את הסכם אוסלו, בו נכתב: "אף לא אחד מהצדדים ייזום או יעשה כל צעד לשינוי מעמד הגדה מערבית ורצועת עזה לפני השלמת המשא ומתן על מעמד הקבע." (סעיף XXXI הוראות סיום, ס.ק 7).

תוך כדי בולומוס "החטוף ככל יכולתך" שישראל ניהלה בשנים הללו ברחבי הגדה המערבית, שאלת הבעלות על הקרקעות עליהם השתלטו, לא במיוחד עניינה את "גואלי הקרקעות". גופי המתנחלים השונים שניהלו את הפרויקט כקבלני משנה של נתניהו ושרון (שהיה אז שר החוץ), היו עסוקים מדי בהשתלטות על הגבעות סביב ההתנחלויות, על מנת להרחיב במהירות את מוטת כנפי ההתנחלויות. ואם כדי לפרוץ דרך למאחז צריך להיכנס בתוך מטע זיתים (כמו במקרה של חרשה), אז נכנסים במטע זיתים. אחרי הכל, איך אומרים המתנחלים? "אנחנו באנו הנה כדי לפתור את הבעיות של היהודים ולא את אלו של הפלסטינים". ובאמת עם יועץ משפטי כה גמיש ויצירתי כמו מנדלבליט, גם אין להם הרבה סיבות לדאוג לגבי "הבעיות של היהודים", שכן מנדלבליט כבר יפתור להם אותן.

אך מאחז חרשה על כ-100 המבנים הלא חוקיים בו, הוא כמובן לא הסיפור כאן. הסיפור אותו המתנחלים בעזרת מנדלבליט חותרים להסדיר, הוא מאות (כן מאות!) כבישים שנפרצו במשך עשרות שנים באופן פיראטי בתוך וסביב ההתנחלויות והמאחזים, על אדמות שגם ישראל מכירה בהן כאדמות פרטיות. עתה, באמצעות קצת יצירתיות והרבה מאוד חוצפה, הומצא המנגנון המשפטי שיאפשר למתנחלים להסדיר רטרואקטיבית את אותה מערכת כבישים שבלעדיה כל מפעל גזל הקרקעות הלאומי עליו ישראל מנצחת בגדה, אינו יכול לתפקד.