כפי שדווחנו כבר, לאחרונה הוקם מאחז חדש על אדמות הכפר אל ח'ד'ר מדרום לבית לחם (https://goo.gl/Y8uWBG). המאחז הוקם כמאחז לווין של התנחלות נווה דניאל ושל המאחז שדה בועז, שהוקם עוד במהלך המחצית הראשונה של שנת 2002.

רוב המאחזים (ישנם סביב 100 וקצת כיום) הוקמו בשתי פעימות: הראשונה בסוף שנות ה-90 והשנייה במהלך שנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה. מאחר והקמת מאחזים חדשים יש מאין, הפכה להיות עניין מורכב יותר פוליטית, המתנחלים השקיעו בעשור וחצי האחרונים את רוב מאמציהם בעיבוי והגנה על מאחזים קיימים. עתה נראה שעם היחלשותו הפוליטית של נתניהו, המתנחלים מזהים הזדמנות להשתלט על עוד אדמות.

כשירות לציבור נתאר בקצרה כיצד מנגנון ההשתלטות על אדמות חדשות פועל:

מאתרים אתר מרוחק דיו מהתנחלות או ממאחז קיים. רצוי שהמקום יהיה בין בוסתנים ושדות מעובדים על ידי פלסטינים כדי למקסם את ההרתעה ולצמצם את הגעתם של הפלאחים לאדמותיהם המעובדות. בכך מקווים המתנחלים להביא להפסקת עיבודם של שטחים נרחבים ככל האפשר לשם השתלטות עתידית גם עליהם. לשם כך הנקודה עצמה עליה מתכוונים לבנות את המאחז, צריכה להיות פחות מעובדת, או לא מעובדת כלל במשך מספר שנים.

בשלב הבא מוודאים בצינורות לא רשמיים עם המנהל האזרחי, שמדובר באדמות שהמנהל מגדיר או יסכים בדיעבד לטעון שהן "אדמות סקר" (כלומר "אדמות שמעמדן נבדק"), כך שניתן יהיה באמצעות הלובי של המתנחלים בכנסת ובממשלה לדרוש את תחילת תהליך הכשרת המאחז בדיעבד.

אחרי כל זה מגיע זמן הפעולה עצמה: המועצה האזורית שהיא גוף עתיר תקציבים (כספי ציבור כמובן) או 'אמנה' (עוד גוף שסובל מעודף כרוני בכח פוליטי ובמזומנים), פורצות תוך מספר ימים דרך. רצוי שתוואי הדרך (שצריכה להיות רחבה דיה על מנת להוביל בעתיד מבנים יבילים), יהיה ככל שניתן על שביל חקלאי קיים, כך שניתן יהיה בדיעבד לטעון שמדובר ב"דרך ציבורית". אבל כשאין ברירה נכנסים בתוך חלקות פרטיות בידיעה שהמנהל האזרחי לא יעשה דבר כדי לחסום את הדרך. הרי ישנן מאות רבות אולי אלפי דרכים כאלו שהמתנחלים פרצו מהלך השנים. עתה מתחילה תקופה שיכולה להימשך על פני כמה ימים או כמה שנים שבה מארגנים את קבוצת המתנחלים שתעבור לגור במקום. לרוב מדובר בזוגות צעירים בשנות ה-20 המוקדמות של חייהם שמבינים שמדובר בקומבינה של הלייף, והם הולכים עכשיו לפתור את בעיית המשכנתא בחיים שלהם.

מכינים בשקט את הקצוות של תשתית החשמל והמים כדי שיהיה אפשר לחבר את המבנים בשיא המהירות לרשתות. מכינים איזה עו"ד סגל, פישר או סילבצקי שיהיה בהיכון (אין מחסור בטיפוסים שעושים כסף בדיוק מהעסקים הללו). בינתיים מכינים את היבילים במקום אחר. ואז כאשר הכל מוכן מביאים אותם למקום, רצוי ביום חמישי בלילה, כאשר פקחי המנהל האזרחי בחמשוש על מנת שניתן יהיה להכין אותם למגורים אפילו בשבת אם יהיה צורך.

מרגע זה מתחיל מרוץ נגד הזמן לאכלוס הבתים. על המנהל האזרחי אפשר לסמוך שהוא ייתן למתנחלים כמה ימים לעבוד בשקט ולא יעשה כלום חוץ מלומר (כמובן רק אם עיתונאים ישאלו אותו) ש"מדובר בבנייה לא חוקית". כשמגיעה העתירה לבג"צ של בעלי האדמה הפלסטינים, הפרקליטות שולחת את אנשי יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי כדי לבדוק האם המקום מאוכלס והאם הוא מחובר לתשתיות? לאחר שהיא מקבלת תשובה חיובית או כזו מתחמקת שמאפשרת למתנחלים להמשיך ולעבוד, המדינה מתחילה למרוח את בית המשפט שמצידו מוכן לעשות הכל על מנת שימרחו אותו, עד שהמדינה מודיעה יום אחד "סופרייז סופרייז" כי "הדרג המדיני שוקל להכשיר את המאחז". מסתבר ש50 שנות שיתוף פעולה הדוק ופורה הובילו להתמקצעות מערכת ביזת הקרקע המשותפת למתנחלים ולמדינה.