מטרת דו"ח זה היא להוסיף לדיון המתקיים סביב פרויקט ההתנחלויות הישראלי בגדה המערבית. לרוב, הדיון בסוגיה זו מתמקד בנושאים כגון בניית שכונות חדשות, הקמת מאחזים, גידול דמוגרפי של המתנחלים, ההטבות שהמתנחלים זוכים להן ואלימות המתנחלים. ואם החקלאות הישראלית בגדה נידונה בכלל, היא נידונה לרוב הקשר לפיקוח עליה ולסימון התוצרת המיועדת לייצוא. ואולם, על השלכותיה מרחיקות הלכת של תופעה זו על ההיבט הטריטוריאלי, על ההיבט ההומניטרי ועל הסיכוי להקים מדינה פלסטינית שיש בה חברה פלסטינית מתפקדת, ידוע לעת עתה מעט מאוד.

​

בעוד שבעשורים האחרונים היה קיטון של כשליש בשטחים החקלאיים המעובדים בידי פלסטינים בגדה המערבית, שטחי החקלאות הישראלים בגדה הולכים וגדלים במהירות. הסקר המוצג כאן עוקב אחר הגורמים להתרחבות הזאת ומראה שהיא קשורה, בין היתר, לנישול בעלי קרקעות פלסטינים פרטיים רבים מאדמותיהם סביב ההתנחלויות. גישתם של הבעלים המקוריים של הקרקעות הללו לאדמותיהם נחסמה, לעתים ביוזמת המתנחלים הזוכים ברוב המקרים לגיבוי הצבא, ולעתים ביוזמת הצבא עצמו.

​

שטחי החקלאות הישראלית בגדה המערבית, המשתרעים כיום על כ­־93,000 דונמים (לעומת השטח הבנוי של ההתנחלויות המתפרש על כ־60,000 דונמים, לא כולל ירושלים המזרחית), הם גורם מרכזי במערך האזרחי שיצרה ישראל לאורך העשורים שחלפו מאז 1967, ומשקלו היחסי במערך זה הולך וגדל במהירות. מאז שנת 1997 השתלטו מתנחלים על כ־24,000 דונמים באמצעות פעילות חקלאית. כ־10,000 דונמים מהם הם קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית, ורובן נמצאות סביב ההתנחלויות והמאחזים באזורי גב ההר.

​

הדו"ח מראה בבירור שהגידול היחסי המהיר ביותר בשטחים שהמתנחלים הישראלים מעבדים ברחבי הגדה המערבית, היה בעיקר סביב התנחלויות ה'גרעין הקשה' לאורך גב ההר, שבהן לאורך רוב השנים מאז הקמתן לא התקיימה חקלאות ממוסדת בהיקפים משמעותיים. כתוצאה מכך, חלקה היחסי של חקלאות בבקעת הירדן והצפון ים המלח, שבהם התקיימו עד שנת 1997 כ־92 אחוזים מן החקלאות הישראלית בגדה, ירד ועומד כיום על 85 אחוזים.

​

כמו כן, הסקר מלמד שיש מתאם מובהק בין סוג האוכלוסייה בהתנחלות לבין אחוז השטח הפרטי הפלסטיני הנמצא מחוץ לתחומיה הרשמיים של ההתנחלות ושהמתנחלים סביב אותה התנחלות השתלטו עליו למטרות חקלאות, בעיקר לשם גידול גפני יין וזיתים (שהאקלים ההררי אידאלי עבורם). מתברר אפוא שאוכלוסייתן הדתית של ההתנחלויות בגב ההר, המזוהה ברובה עם הימין הקיצוני, היא האוכלוסייה העומדת מאחורי רוב ההשתלטויות על קרקעות פלסטיניות פרטיות הנמצאות מחוץ לתחומי השיפוט הרשמיים של ההתנחלויות בגדה המערבית. ממצא זה תואם את המידע הידוע לנו על דפוסי פעולתה של אוכלוסייה זו, גם בהיבטים אחרים של תפיסה והשתלטות על אדמות.

​

מלבד זאת, יש מוקד נוסף של השתלטות על קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית – באזור הגבול של הגדה המערבית עם הממלכה ההאשמית הירדנית, אזור שנסגר כבר בשנת 1967 באמצעות צו סגירה צבאי 151, והוא חסום, למעשה, לחלוטין לכניסת הפלסטינים תושבי הגדה. באזור הזה נכלאו כ־170,000 דונמים של קרקעות ציבוריות ופרטיות שישראל אפשרה ומאפשרת למתנחלים להשתלט על אלפים מתוכן, בעיקר לשם גידול תמרים. מהלך זה צובר תאוצה מדי שנה בשנה ונסמך על תשתית מים שישראל יצרה באזור בקעת הירדן, ומטרתה היא הזרמת מים אפורים (מי ביוב מטוהרים, בעיקר ממזרח ירושלים) לצורכי החקלאות הישראלית באזור.

​

נבקש להזכיר שחלק גדול של הגידול בשטחי החקלאות הישראלית בגדה שנעשה על אדמות ציבוריות (אדמות שישראל הכריזה עליהן 'אדמות מדינה' או אדמות שנרשמו ככאלה לפני 1967), אף הוא אינו חוקי, לא רק בעיני החוק הבינלאומי אלא גם בעיני הרשויות הישראליות, שכן הוא נעשה בלא שהאדמות הללו הוקצו להתנחלויות ובלא שניתן היתר רשמי לעיבוד הקרקע.

​

פעילות מואצת זו היא חלק ממהלך רחב, רב־פנים ועתיר משאבים שהמתנחלים מקדמים בגיבויה המלא של המדינה מאז אמצע שנות ה־90 וביתר שאת מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, ומטרתו המוצהרת היא להרחיב את השטחים שהם שולטים עליהם בפועל ברחבי שטח C כדי למנוע את מסירתם לידי פלסטינים בעתיד. האמצעים הנוספים העיקריים שבהם נעשה שימוש לשם קידום מטרות אלו הם: הקמת מאחזים חדשים, פריצת דרכים סביב התנחלויות ומאחזים, הקמת תשתית תיירות מקומית המבוססת על נקודות בעלות ערך דתי, ארכאולוגי או נופי יחודי, וכן הכשרת שטחים נרחבים המוגדרים 'אזורי תעשייה'.

​

אחריותה של מדינת ישראל כלפי התופעה המתוארת בדו"ח זה, שאין דרך לתארה מלבד 'השתלטות סיטונית על אדמות הגדה המערבית לשם עיבודן החקלאי', אינה מסתכמת בארגון פעולות יזומות שנועדו להגדיל את השטח החקלאי שבשליטת המתנחלים ובמימונן, אלא נובעת בעיקר מכך שהיא מעניקה לפעילות זו גיבוי צבאי יום־יומי; וכן בעיקר מכך שרשויות אכיפת החוק הישראליות נמנעות כמעט לחלוטין מפנויים בפועל של מתנחלים שפלשו לקרקעות אלו וממצוי הדין עמם, גם כאשר הפלישות נעשות אגב הפרת חוק גסה.

​

המסקנה העולה ממסמך זה ברורה: סיפור ההשתלטות הלא־חוקית על קרקעות לשם שימוש חקלאי הוא ביטוי נוסף להתפוררותו של שלטון החוק בגדה המערבית. התפוררות זו אינה מקרית ואינה נקודתית. מאחורי התפוררות זו ניצב רציונל ברור הנמשך כחוט השני לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית – שלטון החוק 'מוקרב' לטובת הגשמת האינטרסים הטריטוריאליים של מפעל ההתנחלות.

​

בימים אלו מדינת ישראל ממשיכה לפעול בשני ערוצים מקבילים: ערוץ רשמי, שדרכו מעביר המנהל האזרחי מאות אלפי דונמים בגדה המערבית שהופקעו באמצעים מגוונים מבעליהם הפלסטינים לשימושם של המתנחלים בלבד. בה בעת מדינת ישראל ממשיכה לטפח ערוץ משני – לא רשמי כביכול – שנועד לקדם השתלטות על קרקעות. דרך ערוץ זה היא מעודדת, מארגנת ומממנת את השתלטותם של מתנחלים על עשרות אלפי דונמים של קרקעות פלסטיניות פרטיות שאין דרך חוקית להקצותן למתנחלים.

​

​